רוית בוק

יש לי אנשים יקרים שנפגעו במלחמה. הם חזרו הביתה - אבל המלחמה לא סיימה איתם. פוסט-טראומה נכנסה לחיים שלהם בשקט, ואני ראיתי מקרוב איך היא משתלטת על הכל: על השינה, על הסבלנות, על היחסים עם הקרובים, על הרגש, על היכולת לשבת בסלון לבד כשהחלונות פתוחים.

מה שהכי קשה לי היה לראות שהם לא ידעו מה קורה להם. אף אחד לא נתן לזה שם, והם האמינו שהם צריכים להסתדר לבד - שזה חולשה, שצריך רק להתאמץ יותר. כשסוף סוף הגיעו לטיפול, התחילו להבין את עצמם מחדש. אבל איך הגיעו לשם? בדרך שהייתה ארוכה וכמעט מאוחרת מדי.

התקופה הזו הותירה סימן גם על היחסים עם אנשים קרובים: משברים, פרוק של משפחות, התפרצויות זעם וכעסים, והתרחקות של אנשים מהקרובים להם - דווקא כשהקרובים הם מי שרוצים יותר מכל לעזור. זה חלק מוכר ומתועד של התמונה, ולא נוח לדבר עליו. אבל בדיוק בגלל זה חשוב להגיד: זה לא סוף הסיפור.

ואז התחיל התהליך מול המדינה - משרד הביטחון, ביטוח לאומי - והבנתי שגם זה לא עומד להיות פשוט. טפסים, ועדות, תורים, חוקים שצריך להכיר. ומי שאמור להשתמש בכל זה? דווקא אדם שחסרה לו האנרגיה, שמפחד מהטלפון, שההפרעה עצמה דוחפת אותו להתנתק. המערכת בנויה נגד מי שהיא נועדה לשרת.

רציתי שהאתר יהיה בהיר ונגיש לכל מי שצריך - עם קישורים לכל מה שצריך כדי להבין, להחלים, ולקבל הכרה מוסדית ומימוש הזכויות.

לכן בניתי את האתר הזה. שהמידע יהיה במקום אחד, בהיר, בעברית וגם באנגלית - על ההפרעה עצמה, על הטיפולים שעובדים, ועל הדרך להכרה ולזכויות. שלא תצטרכו לעשות את זה לבד, מאפס, בדיוק בזמן שקשה לכם הכי.